תערוכה: "עת מלחמה- תגובת האמנים למלחמת חרבות ברזל"

"עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם".

קהלת, ג, ח

התערוכה "עת מלחמה- תגובת האמנים למלחמת חרבות ברזל" מבקשת לבדוק את מגוון ההתייחסויות של האמנים למלחמת "חרבות ברזל" בכלל ולארועי 7.10.23 בפרט.

לאורך ההיסטוריה של התרבות הישראלית ההתייחסות אל המלחמה נעה בין שתי קצוות: מצד אחד האדרה ויפוי של הלוחם, הלחימה והשימוש בכוח צבאי; מן הצד השני הודגשה הטרגיות, הכאב, הסבל וההרס שגורמת המלחמה.

טענה רווחת היא כי העם היהודי לא הרבה מעולם לשיר שירי מלחמה ובוודאי לא הרבה לצייר מלחמה. כך למשל רוב שירי המלחמה המופיעים במקרא, חוברו בעיתות סכנה ונותרו זניחים בהשוואה לחזונות השלום של הנביאים. למעשה, עד למלחמת העולם הראשונה, התרבות העברית מעטה להתייחס לקרבות, למעט מקרים יוצאי דופן.

רק כשהחלה ההתיישבות הציונית בא"י חל השינוי: או אז צצו ועלו מיתוסים על גבורה. נוצר סוג של אישיות יהודית אחרת, חדשה. יהדות אקטיווית שהיתה אנטיתזה ליהודי הגלותי , קראו לה "היהודי החדש". לאחר מלחמת ששת הימים וביתר עוצמה מלחמת יום כיפור עלה דימוי אחר של המלחמה. המלחמה הוצגה ככזו הגובה מחירים אישיים קשים.

תערוכה זו מציגה כמה פנים של המלחמה, מצד אחד, יש בה פן אופטימי המחפש ומייחל לשלום, מצד שני מוצגות בה ההשלכות האפלות והמרתיעות של המלחמה, הפגיעות שהיא מסבה והעצב.

דומה כי האמנים שיצרו את העבודות ממש בסמוך לארועי ה 7 לאוקטובר הוציאו מתוך קרביהם את המתחולל בתוך הנפש פנימה. השינוי הדרמטי שחל בעבור הישראלים במה שנהוג לכנות "מלחמה" קבל נופך ומימדים חדשים של חרדה ושל דאגה לגורלם של החטופים ולגורל "הבית", המטפורי והממשי בו זמנית.

התערוכה תוצג משך 3 חודשים עד סוף יוני 2024. העבודות ניתנות לרכישה.

משתתפים לפי סדר א' ב':

אלי צ'סני, דורין מרגלית, זיוה רופא, חוה באומן, טלי תור, טליה אלון, יעל סגל, ליאורה שחם, מילכה בנזימן, מרים שטרמן, סמדר קינן, צבי רייכוורגר.