תערוכה: הזמנה להתבוננות

דני ברנע

בנות משפחה

המפגש הראשון של ברנע עם עוצמה נשית היה בעת לידתו של בנו הבכור. שם, בחדר הלידה, פתח את עיניו לראשונה בתימהון ובהשתאות, אפוף התפעלות מכוחה של האישה, שמשתתפת במו ידיה ובמו גופה המגואל בדם במעשה הבריאה.

בשלושת הקשרים הזוגיים המרכזיים של חייו מצא את עצמו מוקף תמיד בנשים שנהנו מרוב מספרי מוחלט. כך יכול היה לעמוד מקרוב ולגלות בהדרגה את הקשרים החזקים והסבוכים, שמתקיימים בין אם לבנותיה, בין בנותיה לבין עצמן, בין בנות משפחה לדורותיהן.

העומק והמורכבות של היחסים בין בנות משפחה התבררו לברנע, במידה רבה, רק בדיעבד, וזאת כאשר יצא לתעד עם מצלמה שניים, שלושה, ארבעה ואף חמישה דורות של נשים בשלושים יישובים שונים ברחבי הארץ.

ייתכן שהזרע לפרויקט נטמן בראשו בעקבות תערוכתו של הצלם האמריקני ניקולס ניקסון "האחיות בראון", תערוכה שהוצגה במוזיאון ישראל בשנת 1999. ניקסון מתעד מאז שנת 1975 ארבע אחיות, שמגיעות מדי שנה למפגש בבית המשפחה ליד העיר בוסטון. ארבע הבנות עומדות זו לצד זו באותו סדר צילומי, שנשמר בקנאות, אך ניתן להבחין שהדינמיקה ביניהן, כמו יחסן כלפי הצלם, משתנים ברבות השנים.

לעתים הן מפגינות כלפיו אדישות, לעתים סקרנות ועניין ולעתים כעס גלוי ואף עוינות. בגוף העבודות מסתתרים מתחת לפני השטח רגשות של קנאה, אכזבה, פגיעות וכאב, אך גם של שמחה, קרבה, רכות וחיבה עמוקה. ומעל הכול מרחף ממד הזמן החולף, שניבט מפניהן של ארבע האחיות. זמן שעושה שמות בכולנו ונחשף במלוא אכזריותו בצילומים הקבוצתיים השנתיים של האחיות בראון.

חשוב היה לברנע שבנות המשפחה תבאנה מרקעים, מדתות ומאזורים גיאוגרפיים שונים כדי לשקף את פניה המגוונים של החברה בישראל. אבל הגישה המקצועית לכולן הייתה שווה. הוא חיפש בכל בית, בכל משפחה ובכל חלל, עוגנים שיוסיפו רובד נוסף לצילום. פריטים שיספרו על המשפחה, רקעה, אווירתה ותולדותיה, כמו צמחים, פסלים, תמונות, צילומים אישיים וכדומה. חפצים ששווים אלף מילים ומדברים בעד עצמם.

לעתים, כשחש שהאווירה קפואה ורוחות קרות מנשבות בחדר, נהג לשוחח עימן על היחסים ביניהן. על פי רוב, הקרח נשבר. הנשים הן שהחליטו באופן ספונטני כיצד לעמוד מול המצלמה. ברנע רק המתין בסבלנות לרגע הנכון.

לאחר הצילומים ביקש מהמצולמות לכתוב טקסט קצר, המתאר את הקשר בינן לבין עצמן. לא פעם ולא פעמיים הופתע לגלות, שהדינמיקה המשפחתית – כפי שהיא מצטיירת מרוח הדברים שנכתבו – עולה בקנה אחד עם התרשמותו בשטח. יחד עם זאת, התמונות עומדות בפני עצמן והמתבוננים ב"בנות משפחה" ימצאו, מטבע הדברים, זוויות וניואנסים אחרים ואולי גם את עצמם.

טלי בן־דור

אבות ובנים ומה שביניהם

לפני שנתיים וחצי יצאה בן־דור עם פרויקט צילום חדש לו קראה "אבות ובנים ומה שביניהם".

בהשראת ספר הצילום THE FAMILY OF WOMEN / VOICE ACROSS THE GENERATIONS של הצלמת האמריקאית קרולין ג'ונס, שחקרה את הקשר הבין־דורי המורכב בקרב נשים במשפחה, הציבה לעצמה בן־דור אתגר לטפל בצד הגברי. לטפל ביחסי אבות ובנים מתוך רצון לפענח ולהבין את השוני בין הקשר ההורי הנשי לזה הגברי.

המוטיבציה הראשונית שלה נבעה מתוך הפער המתקיים בינה, אם לשתי בנות, שגדלה בעצמה לצד אחות, לבין המפגש עם היחסים הלא מוכרים לה של אבות ובניהם.

הסקרנות להתבונן ביחסים "האחרים" הללו הובילה אותה למסעות בכל רחבי ישראל. היא צילמה אב ובנו או אב ובניו, כאלה המרכיבים קשת רחבה של החברה הישראלית. תיעדה יהודים וערבים, נוצרים ומוסלמים, דתיים וחילוניים ובני העדות השונות, מתוך רצון מודע לייצר סדרה טיפולוגית מרובדת ומלאת ניואנסים.

בפרויקט הצילום המתמשך הזה מופיעים צמדים של אבות ובנים שתועדו מבעד לעדשת מצלמתה, בתוך המרחב הביתי שלהם.

דרך מפגשים צילומיים של למעלה מ־40 משפחות, בן־דור מנסה לעמוד על מהות יחסי האבות ובניהם. ההתמודדות הייתה מאתגרת לא רק עם הרובד הרגשי, הרוחני, אלא גם כאישה צלמת מול גברים. הסיטואציה בה היא ניצבה מול גברים זרים, וביקשה לבחון את האינטימיות ביניהם, אינה ברורה מאליה. היה הכרח לשבור את הקרח כבר מלכתחילה, כדי שירגישו נינוחים.

ארבעים הוא מספר טיפולוגי ביהדות. כך למשל ארבעים יום שהה משה בהר סיני. ארבעים שנה הלכו בני ישראל במדבר. ארבעים ימי מבול עברו על נוח ובאי תיבתו. ארבעים שנה שקטה הארץ בימי השופטים, ולבסוף מצאה במקורות "בן ארבעים לבינה".

באופן מודע היא בחרה לצלם אבות ובנים בוגרים אשר בהיותם הם עצמם הורים, יחסי אב ובנו אינם זרים להם. היא מחפשת את האינטראקציה ביניהם. את המורכבות והשיח, את הכבוד והרגש.

בן־דור הגיעה למשפחות שאינן מוכרות לה. נוצר דו־שיח מרתק בתחומים שונים, לעיתים אישיים. ההיסטוריה המשפחתית הפכה מוחשית ככל שרבו הסיפורים. כך למשל שמעה ממקור ראשון על העלייה מאתיופיה במבצע משה ושלמה, על ההגירה מקוצ'ין, על החיים לאורך הגבול עם לבנון על כל המורכבות שבהם, על הבן הממשיך במשק ועל החזרה בתשובה.

העדר מגע פיזי ספונטני ומעט גילויי רגש בין האבות לבנים בלטו ברוב המקרים במהלך הצילומים. בשונה מהמצב כשמצלמים נשים במשפחה. בסיטואציה הנשית החיבור נוצר מאליו. הבעת הרגשות כמעט מובנת מאליה. היא פשוט שם.

אצל הגברים חיבוק קרה על פי רוב כאשר בדקה גבולות. כאשר שאלה אם אין זה מערער את יחס הכבוד של הבן לאביו, או כשביקשה להעמידם באופן קרוב יותר. העובדה שהגברים לא החצינו רגשות איננה מעידה כמובן על העדר קרבה ביניהם, אלא על חינוך שונה שמקבלים גברים ונשים מילדות ועל מוסכמות חברתיות.

כל המצולמים פתחו את ביתם לכבודה, ולא פעם את סגור ליבם. חלק מהמפגשים נמשכו שעות רבות מעבר למתוכנן. נכנסתי בשער הבית כצלמת זרה ויצאתי ממנו כחברה, כמעט בת משפחה.