זיכרון בסלון: סבתא, שותפתי לחדר:" אַתְּ הסיבה שבגללה נשארתי בחיים"

בשנות ה-50 וה-60 היו סבא וסבתא מראה נדיר במשפחותיהם של ניצולי השואה. רובם איבדו את הוריהם במלחמה. עבור ילדיהם, הדור השני, היו סבא וסבתא מושג מופשט.

עקב תנאי המגורים באותם הימים, ברבים מאותם בתים שבהם הייתה לנכדים בני המזל סבתא, לא הייתה אפשרות להקצות לה חדר משלה. וכך היו סבתא ונכדה החולקות חדר בגדר תופעה מוכרת.

בגיל 7 קיבלה נורית, ילידת הארץ, מתנה מיוחדת: סבתא מהשואה. נורית וסבתא לובה, ששרדה את אושוויץ ועלתה לארץ אחרי המלחמה, ישנו יחד באותו החדר. הן לא דיברו אותה שפה. ובכל זאת, כמו שכתב הסופר המנוח אפלפלד, "הייתה שם אהבה."

כיצד חוותה נורית, כיום סבתא (מיתולוגית!) בזכות עצמה, את שותפתה לחדר? מה שמעה מהסבתא לובה על חוויותיה מהמחנות ומתקופת המלחמה? כיצד השפיעה הסיטואציה על האופן שבו נטמע בנורית זיכרון השואה? מה עומד מאחורי האמירה שבכותרת, "אַתְּ הסיבה שבגללה נשארתי בחיים"?

את ה'זיכרון בסלון' שלנו בספרייה נייחד השנה לזווית אנושית זו, המפגש של ילד עם תקופת השואה דרך סבתא שבאה מ'שמה' ועברה את התופת. נשוחח עם נורית ונשמע ממנה על סבתא לובה, על מרק עגבניות, על זיכרון וסיפורים מפעם, על סבתאות ונכדאות, ומעל הכל – על כוחן של אהבה ותושייה.

מפגש הזיכרון יתקיים ביום השואה, יום ה', 24.4.25, בשעה 09:55 (נתכנס לקראת השמעת הצפירה ונתחיל אחריה)

מיקום: חדר הפופים, קומת הביניים, הספרייה למדעי החברה, לניהול ולחינוך ע"ש ברנדר-מוס.